החלטה בתיק בש"פ 8795/10

           מונח בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט ד' מגד) מיום 24.11.2010, לפיה יש לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.        בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע מיוחסות לעורר עבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, חבלה בכוונה מחמירה, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, חבלה במזיד, הפקרה אחרי פגיעה, שיבוש הליכי משפט והדחה בחקירה. בכתב האישום נטען כי ביום 11.10.2010 בסמוך לשעה 18:30 נהג העורר ברכבו, בו היו שני נוסעים נוספים. בעת שעצר בצומת, שוטר שעבר רגלית במקום הזדהה בפני העורר והורה לו לדומם את מנוע רכבו. לפי כתב האישום, העורר לא ציית להוראת השוטר ולאחר שהשוטר הכניס יד לתוך הרכב בכוונה לדומם את מנוע הרכב בעצמו, שילב העורר את הרכב להילוך קדמי ולחץ בחוזקה על דוושת הגז, עלה על אי תנועה, ועבר במהירות למסלול הנגדי. פגיעת השוטר מפעולת העורר נמנעה רק הודות לתגובתו המהירה של השוטר אשר קפץ לאחור. מיד עם כניסת רכבו של העורר למסלול הנגדי התנגש ברכב אשר נכנס לצומת באור ירוק. העורר לא עצר במקום התאונה, והמשיך לנסוע משם במהירות. כתוצאה מהתאונה נגרמו לנהגת הרכב בו התנגש העורר ולנוסע שהיה עימה ברכב, כאבים באזורים שונים והם נזקקו לטיפול רפואי. עוד נטען בכתב האישום, כי בהמשך, בסמוך לשעה 20:00, יצר העורר קשר עם אדם בשם סלים (להלן: סלים) ובמטרה לשבש הליכי חקירה ביקש ממנו להעביר את הרכב על שמו בתמורה ל-4,800 ש"ח. לפי כתב האישום, לצורך כך הכין העורר מסמך מזויף שנחזה להיות זיכרון דברים המעיד על העברת הבעלות עובר לאירוע המיוחס לעורר שהוא הנאשם שהוא הנאשם בכתב האישום.

2.        בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ד' מגד) קבע כי יש להאריך את מעצרו של העורר עד לקבלת תסקיר מעצר בעניינו. בהחלטתו, סקר בית המשפט את השתלשלות האירועים המיוחסים לעורר, כפי שהיא עולה מכתב האישום וקבע כי יש די ראיות לכאורה נגדו. יוער בהקשר זה כי בית המשפט ציין שנפלה טעות בכתב האישום, שכן מהודעתו של סלים במשטרה עולה כי הוא שיצר את המסמך המזויף ואף חתם עליו בשם שני הצדדים, ולא העורר. לצורך קביעתו בדבר קיומה של תשתית ראייתית לכאורה הסתמך בית המשפט על דו"חות פעולה שערכו השוטרים, וכן על הודעותיו של סלים ועל עימות שנערך בינו לבין העורר, בהם טען סלים כי רומה על ידי העורר, שסיפר לו פרטים חלקיים על התאונה ועל הבריחה מהשוטרים. בנוסף קבע בית המשפט כי מדובר באירוע חמור המקים עילת מעצר בגין מסוכנות, וכי לאור ניסיונו של העורר להדיח את סלים לדבר עבירה, קיים חשש כבד לשיבוש הליכי משפט. למרות זאת, לאור גילו הצעיר והעדר עברו הפלילי של העורר ביקש בית המשפט לקבל תסקיר מעצר בעניינו, לשם בחינת חלופת מעצר.

           לאחר קבלת התסקיר וחקירת בני משפחת העורר שהוצעו כמפקחים קבע בית המשפט כי יש לקבל את הבקשה למעצר עד תום ההליכים, ובכך דחה את המלצת שירות המבחן. בית המשפט הדגיש כי העורר התעלם מגורמי אכיפת החוק ועל כן קיים קושי ליתן בו אמון שיציית להוראה של בית המשפט. בנוסף הטיל בית המשפט ספק באשר ליכולתה של חלופת המעצר להציב לעורר גבולות, במיוחד לאור התרשמותו השלילית מאביו של העורר אשר הוצע כמפקח ולאור קביעת התסקיר כי העורר מתקשה להשלים עם מסגרות אכיפת החוק. עוד ציין בית המשפט כי כנגד העורר תלוי ועומד הליך נוסף בו מיוחסות לעורר עבירות של תקיפה והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו. בית המשפט הוסיף וקבע כי תופעת העבריינות בכבישים מחייבת להחזיק במעצר אף נאשמים שטרם הורשעו, כשברור כי בהתהלכותם חופשי הם מהווים סכנה נמשכת לציבור. לאור כל אלה, שוכנע בית המשפט כי יש לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

           על החלטה זו מוגש הערר שבפניי.

3.        בא כוח העורר טוען כי שגה בית המשפט כאשר קבע כי קיימות די ראיות לכאורה נגד העורר, המצדיקות את מעצרו. ראשית נטען כי עיקר הראיות נתמך בהודעת השוטר אשר היה עד הראיה היחיד לאירוע, ובהודעותיו של סלים. באשר להודעת השוטר מציין בא כוח העורר כי השוטר אמר במפורש כי אינו יכול לזהות בוודאות את העורר כנהג הרכב הפוגע. באשר להודעותיו של סלים נטען כי אין לייחס משמעות להודעות שמסר מכיוון ששינה את גרסאותיו ואינו אמין. לעניין זה מפרט בא כוח העורר כי פעמים אחדות מסר סלים כי אחיו של העורר התקשר אליו בערב האירוע ואילו בפעמים אחרות מסר כי העורר עצמו התקשר אליו. עוד מציין בא כוח העורר כי מהודעותיו של סלים עולה כי בניגוד למיוחס לעורר, במעמד חתימת זיכרון הדברים המזויף נכחו אחיו של העורר וסלים בלבד וכי אחיו של העורר הוא שתיאם זאת עם סלים ושילם לו את הכסף. לאור סתירות אלה, טוען בא כוח העורר כי היה על המשטרה לבצע פעולות חקירה מהותיות שלא ביצעה כגון הוצאת פלטי שיחות למספר הטלפון של סלים, חקירת אחיו של העורר על פגישתו עם סלים ומעורבים נוספים. כל אלה לשיטתו מובילים לכרסום של ממש בראיות, כך שלא ניתן להסתמך עליהן בכדי לעצור את העורר עד תום ההליכים.

           עוד טוען בא כוח העורר כי שגה בית המשפט כאשר קבע כי לא ניתן לשחרר את העורר לחלופת מעצר. החלופה שהוצעה לבית המשפט הכוללת פיקוח של שלושה מבני משפחתו של העורר הינה לטענתו חלופה הולמת אשר יכולה לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר. יתרה מכך, לשיטת בא כוח העורר התרשם שירות המבחן בתסקירו מיכולות המפקחים וקבע כי הם יכולים להציב לעורר גבולות, ולאור זאת אף המליץ על שחרורו לחלופת מעצר. בנוסף טוען בא כוח העורר כי ניתן משקל יתר לקיומו של תיק נוסף אשר תלוי ועומד כנגד העורר. בכך לדבריו, התעלם בית המשפט מחזקת החפות של העורר, ומכך שהעורר מואשם בתיק הנוסף רק בעבירת ניסיון, ושחלקו במעשים בתיק הנוסף הוא משני בלבד. לעניין זה מוסיף הוא ומציין כי העורר שוחרר בתיק הנוסף לחלופת מעצר. לבסוף, טוען בא כוח העורר כי בהחלטת בית המשפט קמא לא ניתן משקל ראוי לנסיבותיו האישיות של העורר הכוללות את היותו צעיר ונעדר עבר פלילי.

4.        טיעוני המשיבה לא נשמעו בשל שביתת פרקליטי המדינה.

5.        דין הערר להידחות. טענתו העיקרית של העורר נסובה על העדרה של תשתית ראייתית לכאורית נגדו. החלטת בית המשפט קמא הייתה מפורטת ומנומקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה, ולא מצאתי הצדקה לסטות מקביעה זו.

           אכן, זיהויו של העורר על-ידי השוטר שהיה עד ראיה לאירוע אינו ודאי, אולם מפירוט התשתית הראייתית על ידי בית המשפט עולה כי קיימות ראיות נוספות ובכללן דו"חות השוטרים, תשובותיו של העורר בחקירתו, הודעתה של נהגת הרכב הנפגע, והודעותיו של סלים, מי שלטענת העורר נמכר לו הרכב קודם למועד התאונה, כמו גם העימות שנערך בין סלים לעורר. הגם שחלק מראיות אלה אינן מתייחסות לזהות האדם שנהג ברכב, הן מהוות יחד תשתית ראייתית לכאורית המצביעה על מעורבות העורר במעשים המיוחסים לו.

           נוסף על טענותיו בדבר הודעת השוטר - טוען בא כוח העורר כי אין לתת אמון בדברי סלים, המכילים אי דיוקים רבים שמובילים למסקנה כי אין לקבלם בגדר ראיה לכאורה העומדת כנגד העורר. טענות אלו נוגעות בשאלות של מהימנות ומשקלן של הראיות. בשלב הדיון במעצר אין בית המשפט נדרש לבחינת מהימנות הראיות ולבחינת משקלן האפשרי, אלא רק לבחינת הפוטנציאל ההוכחתי של הראיות לכאורה וסיכויי ההרשעה על פיהן (בש"פ 8803/07 נימר נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 31.10.2007); בש"פ 3673/10 גילקרוב נ' מדינת ישראל (לא התפרסמה, 25.5.2008)). גרסת סלים בהודעתו, כמו גם בעימות שבו נטל חלק אל מול העורר, מצביעה באופן מפורש, ברור, ומפורט על חלקו של העורר בביצוע המעשים המיוחסים לו. אמנם, אכן קיימת אי התאמה מסוימת בין הדברים שמסר סלים, אך בכולן צוין באופן אחיד ומפורש כי האיש שביצע את המעשים היה העורר, ולכן אין באי התאמות אלו כדי לקעקע את התשתית הלכאורית כנגד העורר, ולא ניתן להסיק באופן חד משמעי כבר עתה, שלאחר ניהול ההליך הפלילי לא יינתן בהם אמון (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133 (1996)). כן יש לציין כי העורר בחר שלא לענות לרוב השאלות שהופנו אליו בחקירותיו ובעימות שנערך בינו לבין סלים וגם כאשר בחר לדבר הוא עשה זאת באופן חלקי ביותר וסלקטיבי. הגם שלעורר עומדת הזכות לשמור על שתיקה או לענות באופן חלקי במהלך חקירותיו, עדיין אפשר שיהיה לבחירתו משקל מקום בו יתר הראיות מלמדות על תמונה שונה מזו לה הוא טוען (ראו השוו בש"פ 8053/09 נגר נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 29.10.2009)).

           באשר לטענות העורר בדבר מחדלי החקירה, כגון אי חקירת אחיו של העורר והעובדה כי לא הוצא פירוט שיחות הטלפון של סלים, אכן אלו מעוררים סימני שאלה. אולם גם בהינתנם ובהינתן הצורך בעיבוי התשתית הראייתית בתיק יש לדעתי, בשלב זה, די ראיות כדי לקבוע כי יש תשתית ראייתית לכאורית מספקת (ראו בש"פ 11053/08 סבח נ' מדינת ישראל (לא התפרסמה, 12.1.2009)). השאלה האם מחדלים אלו די בהם כדי להוביל לזיכויו של העורר היא שאלה נפרדת שעתידה להתברר במסגרת ההליך העיקרי (ראו בש"פ 4306/09 אבו ואסל נ' מדינת ישראל (לא התפרסמה, 4.6.2009)).

           לאור כל האמור, מצאתי כי התשתית הראייתית הקיימת, יש בה, בשלב זה, כדי לבסס, ולו לכאורה, סיכוי להרשעתו של העורר בעבירות המיוחסות לו.

6.        בנוסף מצאתי כי יש לדחות אף את טענת העורר באשר לאי שחרורו לחלופת מעצר. בית המשפט קמא מצא כי אין לתת בעורר אמון וכך גם סבר ביחס לאביו, אשר הוצע כמפקח בחלופת המעצר, ואיני רואה טעם להתערב בקביעתו זו. מסוכנותו של העורר נלמדת מן המעשים המיוחסים לעורר, המצביעים על זלזולו בחוק, בחיי אדם, וברשויות האכיפה, כמו גם על ניסיונו לשבש הליכי חקירה ולהדיח עד. בנוסף לכך ועל אף חזקת החפות, יש לתת משקל גם לכך שהעורר נאשם בתיק אחר בניסיון לתקיפת שוטר, וכי נפתחו כנגדו מספר תיקים פליליים נוספים חלקם בעת ששהה במעצר בית חלקי בפיקוח אביו, ובכללם תיק שעניינו חשד לביצוע עבירה של סיכון אדם בנתיב תחבורה. בעבר נקבע כי הגם שיש לנקוט זהירות במשקל המיוחס לתיקים מסוג זה - אין להתעלם מהם (בש"פ 8623/10 סאלם נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 5.12.2010); בש"פ 854/10 אזולאי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 7.2.10)). עוד יש לתת משקל לכך שתסקיר שירות המבחן מצא כי העורר מתקשה לבצע הליך בחינה פנימי וכי קיים סיכון להישנות התנהגות פורצת חוק ממנו. אמנם, תסקיר שירות המבחן מצא כי המפקחים שהוצעו הם ראויים ויוכלו להוות בעבור העורר גורם סמכותי ומציב גבולות, ולכן אף המליץ על שחרורו לחלופת המעצר, אולם המלצה זו הינה רק חלק ממכלול השיקולים ששוקל בית המשפט בעת הכרעתו ומשכך אינה מחייבת (בש"פ 7842/07 אדגו נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 20.9.2007)). בית משפט קמא כאמור, התרשם לשלילה מאביו של העורר אשר אמור היה לשמש כמפקח העיקרי. לאור כל זאת ועל אף נסיבותיו האישיות של העורר, עולה חשש ממשי כי העורר לא יקיים את תנאי המעצר, ואף ינסה לשבש את ההליכים בעניינו, ועל כן מסכימה אני עם קביעת בית משפט קמא כי אין לשחררו, בשלב זה, לחלופת מעצר.

           משכך, הערר נדחה.

           ניתנה היום, כ' בטבת תשע"א (27.12.10).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    עכ